אי אפשר לסמוך עליה!

אחד הנושאים הכואבים והמבלבלים אותנו כהורים הוא נושא האחריות.

לפעמים נדמה כי במסלול הפיכתנו להורים, איפשהו, דילגנו על האשנב שיספק לנו קטלוג מאיר עיניים המפרט את חלוקת האחריות בבית – בין ההורים, בין ההורים לילדים, ובכלל...שיפרט את תחומי האחריות ההורית.

ישנם המון תחומים בין הורים לילדים:

מזון, שעות שינה, לבוש, שמירה על הבריאות, נימוסים ודרך ארץ, התפתחות, לימודים, רכוש, היגיינה, נהלי בית, וכו'

הרבה תחומים – אחריות אחת.

אם תעברו בראש במהירות על תחומי החיים שלכם בבית, בהם נדרשת אחריות של מישהו על משהו, אני מניחה שבד"כ יקפוץ לכם שם של מישהו אחד(שלכם או של בן/בת הזוג שלכם), שלקח את הנושא תחת חסותו.

לדוגמה:

קניות בסופר, בישול, בנקים ורשויות, קניית בגדים לילדים, סידור הבית, כביסות, קשר עם מסגרות הילדים...ועוד.

זו טבעה של אחריות – היא בד"כ חבוקה ע"י זוג ידיים – אחד.

נכון, שני הורים אחראים במשותף על ילדיהם, אבל ביישומה של אחריות זו, לרוב מתקיימת הגדרת תפקידים ותחומי אחריות לכל אחד מבני הזוג.

ואיפה כאן הבעיה?

איפה שלא ברור.

איפה שלא מוגדר.

איפה ששני הצדדים לא מעוניינים באחריות.

איפה שאין אחד, שבנטיית לב ברורה לוקח על עצמו את האחריות.

איפה ששני הצדדים לוקחים כביכול אחריות חלקית.

בואו נדבר רגע, על הילדים שלנו. כמה אחריות אנחנו מפקידים בידיהם? באיזה גיל אנחנו מתחילים?

האם בכלל?

"אין סיכוי שהם יעמדו בזה!" – הוא משפט שאני שומעת לא מעט מהורים בתהליכי הליווי, כשאנחנו מדברים על נתינת אחריות לילדיהם.

וכאן למעשה נפתח לו מעגל קסמים, או אם תרצו, לופ – שקשה להשתחרר ממנו.

כדי להפקיד בידיהם אחריות, אנחנו צריכים תחילה לסמוך עליהם...שהם יהיו אחראים מספיק, אבל

איך נסמוך עליהם אם עדיין לא נתנו להם הזדמנות להוכיח עצמם?

נכון, בכל משפחה יש את הילד "שאפשר לסמוך עליו, בעיניים עצומות" , אז מה? נמשיך לחזק את החזק ממילא? ומה עם זה שאחריות "לא חלק מהטבע שלו?" -

איך מגדלים ילדים אחראיים?

הנה הגענו לצומת בו מתפצלות גישות ההורים:

האמיצים – אלו שמחליטים לסמוך ויהי מה. אלו ש"משחררים"(שליטה).

- "אז הביצה תישבר וננקה..."

- "השיער יהיה קצת פחות נקי(רק בהתחלה..), אבל הניקיון יהיה עצמאי...."

- "אז היא תאכל קצת פחות הערב, אבל אני לא "יושבת לה על הראש"..."

- "אז יגיע שוב בלי שיעורי בית לבית ספר, השיעור החשוב הוא מה הוא ילמד מזה..."

האחראים - אלו שאומרים לעצמם "עוד לא הגיע הזמן...קודם שיוכיח לי שאני יכול לסמוך עליו..."

- "אין לי כח וחשק להתעסק עם ביצים שבורות בנוסף לכל המטלות..."

- "ניקיון חייב להיות מושלם, מתישהו אני אאפשר לו, אבל כרגע אין סיכוי..."

- "אוכל?? אין! זו שריטה אצלי! לא מסוגלת לראות אותה משאירה את האוכל בצלחת...אני רודפת אחריה, מבטיחה לה הבטחות, מתחננת...אין! לא מסוגלת!"

- "הכל טוב ויפה, עד הלימודים!!! אם נשאיר את השיעורים והמבחנים לשיקול דעתו...אז תקרה כאן...קטסטרופה!!! לא מסוגלת! "

העניין הוא שאי אפשר ללמד אחריות אלא ע"י נתינה של אחריות לילד כך שילמד איך להשתמש בה.

בלי שניתן לילדים שלנו אחריות, לא נזכה לשיתוף פעולה מצדם.

במקום שבו המבוגר לוקח אחריות על הנעשה, הילדים מסירים מעצמם אחריות – אנחנו מבחינים בעובדה הזאת החל משלב הגמילה מטיטולים של הילד.

אנחנו מגדלים ילדים בעידן דמוקרטי. המשמעות של עובדה זו, שלא ניתן לכפות שיתוף פעולה (ואם מנסים, מגלים שזה עובד רק לזמן קצר...), כלומר, בעידן הדמוקרטי הדרך להשגת שיתוף פעולה של הילד שלך, עוברת דרך הלימוד העצמי שלו אודות המציאות והדינמיקה שלה, בלי קשר להורה ולרצונותיו! (אם לא אוכל עכשיו – אשאר רעב, אם לא אכין שיעורים – המורה תנזוף בי, אם אשאיר את הבגדים על הרצפה בחדר – אמא לא תכבס אותם)

כמו מבוגרים, גם ילדים צריכים ללמוד שיש מחיר ותוצאה לכל מעשה, למידה זו מחייבת התנסות(רובנו מנסים למנוע אותה מהילדים, למנוע כאב, אכזבה, עלבון וכו'...), הנכון הוא לאפשר כמיטב יכולתנו את ההזדמנויות להתנסויות למרות "המחיר" שהילד עלול לשלם – כי אז תתחיל הלמידה האמתית, אז תתחיל הבחירה, וזה בדיוק תהליך לקיחת האחריות.

"אני אוכל כדי שלא להיות רעב אח"כ..."

"אלמד, כדי לקבל ציונים גבוהים ולהצליח..."

"אשמור על אחותי, כדי לשמור על יחסים טובים עם אמא..." וכו'

וחשוב לי לסיים בזה,

כמו בכל נושא אחר ההתייחסות שלנו אל הילד צריכה לקחת בחשבון, שרוב חייו יתפקד כמבוגר. כלומר, ילד אחראי יגדל להיות מבוגר שמקבל עליו אחריות, והחיים שלנו הם למעשה סך כל הבחירות שלנו. הקושי בקבלת אחריות להתנהגויות שלנו, יסודו ברצון להימנע מן הכאב שבתוצאות התנהגויותינו. כהורים, עלינו להיות מוכנים לעתים לסבול עם הילד שלנו – בידיעה שהוא משלם את מחיר הבחירה שלו, ובכך לומד אחריות מהי.

רק טוב J