הילד שקשה לנו איתו

מדי פעם נוחת בכורסת הקליניקה שלי אב אמיץ שלא חושש שאסמן אותו ב x (בטוש אדום של מורות), ומביע משאלה כמוסה, בחיוך רחב גלוי:
 ״תגידי, מה דעתך? אולי פשוט נשאיר אותה אצלך לחודש חודשיים - ונבוא לקחת אותה מתוקנת, מה את אומרת?״ מתרחב החיוך ומתגלגל לצחוק…
...לו רק היו בתי מלאכה לתיקון ילדים…
אז לא. אין. 
אבל,
שתי בשורות לי אליכם:
במקרים רבים של קושי שלנו מול ילדינו, מספיק ש״נתקן״ משהו בנו כדי שהתיקון ימשיך הלאה אל הילדים שלנו.
המדריך הזה בא כדי להסביר איך זה עובד ובעיקר איך מתחילים...

שמעתי פעם משפט מקרי שיש בו אמת עוצמתית בעיניי, ולכן נשאר לחיות בראשי מאז: 

״כשנולד לנו ילד, נולדים לנו בעצם שניים - זה שהיינו רוצים, וזה שנולד באמת...״
(...אלמוני)


הילד שהיינו רוצים…?
כשרק נולד - היינו רוצים שיתפתח לפי העקומות, שיישן טוב בלילה, שתאכל טוב…
כשקצת גדל - היינו רוצים שיפרד יפה בלי כל הדרמות, שישתף פעולה, שתשתלב במעון, שלא תבכה…
ועוד קצת גדל - היינו רוצים שלא יציק, שיהיה אח בוגר נחמד, שתקבל סמכות, שתחלוק ותתן לאחרים, שיהיה לו ביטחון עצמי, שתהיה אכפתית, שיהיה עצמאי, שתשתף פעולה, שיאהב אותי, שתשמח במה שיש לה, שלא יתפרק מכל תסכול…


תילי תילים של ציפיות…
אנחנו מגיעים להורות שלנו עם השקפת עולם מסויימת על העולם, על החיים.
לרוב יש לנו אג׳נדה סדורה על איך הדברים צריכים להיות, אג׳נדה שמורכבת מלפחות שלושה חלקים:
איך חינכו אותנו ההורים שלנו.
ניסיון החיים שלנו כילדים (מה אהבנו ומה ממש לא…)
הנורמות החברתיות בהן אנחנו מגדלים את הילדים שלנו.
הצלחתם לראות מה חסר?
הילד שלנו חסר.
ואיפה הילד? זה שנולד באמת?
מי הוא?
מה הם נתוניו הביולוגיים והפיזיים?
איזה מקום הוא במשפחה? בכור? אמצעי? צעיר?
מה הוא אוהב/שונא/צריך?

מה אנחנו בסה״כ רוצים מהם?
שיהיו נחמדים, מנומסים, שיצליחו, שיהיו חברותיים, שיהיה להם ביטחון עצמי, שלא ישקרו, שיהיו חרוצים, שיעריכו את מה שיש, שיאהבו אותנו, שיהיו חכמים, אחראים, תלמידים טובים, שיהיו נדיבים, שלא יציקו, שידעו לקבל סמכות...וכו׳

ובשידוך בין האג׳נדה שלנו לבין הילד שאנחנו מגדלים,
מה אם הוא לא ממלא את הציפיות שלנו?
מה קורה לנו?
מה קורה לו?
בפועל, מתחילות אצלנו ההתניות:
אם...אז…
רק אם...אז…
אני לא...כי אתה לא…
אהבה על תנאי. אהבה בתנאי.
שומעים איך מתגנבת לה העכירות ביניכם?
אחריהן נכנסים האיומים, הצעקות והעונשים, כי...ההתנהגות שלהם לא עונה על הציפיות שלנו…
 ובראש שלנו מתחילים התיוגים והשיפוטים:
הוא חוצפן!
היא שתלטנית! רק מה שהיא רוצה קורה!
הוא עצלן שאין דברים כאלה!
היא אגואיסטית ולא אכפת לה מאף אחד!
היא עקשנית כמו פרד!
אי אפשר לסמוך עליו!
ועוד, ועוד…
מכירים את זה…?
והנה היחסים בינינו לבין הילד שלנו נמצאים בעכירות גדולה, ובינינו כמסך עבה בלתי חדיר - יושבים להם הציפיות והשיפוטים שלנו - ההורים.

רגע, רגע…
״אז מה״, אתם שואלים אותי בהתרסה, ״פשוט לוותר על הציפיות שלנו, ולאפשר להם את ההתנהגויות הבלתי נסבלות האלה?
שימשיך לדבר כמו שבא לו בחוסר כבוד?
שתמשיך לראות רק את עצמה ושכלום לא יזיז לה?
שימשיך להשתמש בכוח שלו כדי להשיג דברים?״

ובכן, לא!
כשאנחנו מוותרים על הציפיות, זה לא אומר שנשלים עם ההתנהגויות שלהם שאנחנו לא אוהבים, או שהיינו רוצים שישתנו!
ומיד אבהיר לכם את ההבדל בין הרצון שלי כהורה לבין הציפייה שלי.

אז מה עושים?
לפני הכל:
נפטרים מדיבור שלילי ביני לבין עצמי על הילד שלי:
״הוא בלתי נסבל!״
״אגואיסטית!״
״שתלטנית!״
״חסר אחריות!״
״כפוי טובה!״
״קרציה!״

נפטרים מדיבור שלילי ביני לבין אחרים על הילד כולל עם בן/בת הזוג.
במאמר מוסגר אוסיף כאן התנסות אישית שבה בשלב כלשהו של חיינו המשפחתיים, היה בן הזוג שלי ממורמר מאד מיחסיו עם אחד מילדינו ונהג לתפוס אותי ל״שיחות מטבח״ כאלה ועל הדרך לתת לי דוגמאות לאופיו ה״רע״ והמעצבן של הילד שלנו, בתחילה שיתפתי עם זה פעולה והקשבתי...כנאמנות לזוגיות ולהורות שלנו, עד שהרגשתי שהמילים האלו מחלחלות אלי ומשנות גם את ההתייחסות שלי אל בננו, אינטואיטיבית עצרתי את הפעם הבאה שבה רצה בן הזוג שלי לקטר על הילד, ובקשתי/דרשתי - לא עוד!! לא רוצה יותר שיחות שמשחירות את אופיו ומבליטות את תכונותיו הפחות מחמיאות!!!
ואתם יודעים מה?
כשבן זוגי הפסיק להתלונן הוא נאלץ להתחיל להתמודד עם זה בדרכים אחרות.
כשהוא השתכנע, שאכן הקיטורים שלו יוצרים עננה שחורה מעל ראשו של בננו, הוא שינה גם את דרך ההתבוננות שלו עליו. וזה יצר שינוי.
השינוי היה ענק!! ומאז ועד היום היחסים נהדרים!
אני מאד מאמינה שלמילים יש כוח, אז בואו נבחר אותם בקפידה!!!


נפטרים מדיבור שלילי אל הילד (כולל אינטונציה עוקצנית, מחוות גופניות מזלזלות, סרקזם, ואמירות שמשתמעות לשתי פנים).
״בטח...ברור שתיכף תיכנס להתקלח...כי אתה תמיד עומד במילה שלך, נכון?״
או
״ אולי אתה רוצה שנלך גם לסרט היום…? אהה לא? לונה פארק הספיק? יופי אני שמחה שמשהו מספיק לך…!״
כל אלו הם דוגמאות לתקשורת מרחיקה, להיפרד ממנה זה לא אומר שאנחנו מסכימים עם ההתנהגות, זה רק אומר שאנחנו בוחרים לראות את הילד/ה שלנו שלא דרך מסך הציפיות שלנו.
להיפרד מהציפיות והשיפוטים זה אומר שאנחנו בוחרים לראות את הילד שלנו כאדם נפרד מהציפיות שלנו, אדם לא מושלם - בדיוק כמונו, עם קשיים ומצוקות - בדיוק כמונו, ועם צרכים שהוא לא תמיד יודע לבטא - בדיוק כמונו.

והנה אנחנו מגיעים לצעד הבא:
והוא - לבטא את הצורך האמיתי שלנו בפני הילד כדי לגייס את שיתוף הפעולה שלו.
הצורך או הרצון ולא הציפייה!!!
בעוד שהצורך והרצון נובעים מהלב, הציפייה יושבת בשכל.
ציפיה > שיתנהג יפה (כי ככה צריך!)   
 צורך/רצון > שיהיה לנו ערב נעים ביחד (כי חשוב לי!)

ציפיה > שיהיה תלמיד טוב (כי ככה צריך!)
 צורך/רצון > שירכוש השכלה שתקדם אותו בחיים.(כי חשוב לי!)

כהורים יש לנו צרכים ורצונות רבים הקשורים לתפקיד שלנו, לתפקיד הנפלא והמורכב הזה שנקרא הורות:
לשמור על הילדים שלנו, לזכות בשיתוף פעולה,שיקשיבו לנו, שתהיה זרימה נעימה, שיהיו שקט והרמוניה בבית,שנקבל כבוד למרחב שלנו...ועוד
אין להם מושג, לילדים שלנו, מה הם הצרכים שלנו, ואתם יודעים מה? גם לנו לפעמים לא ברור עד הסוף, למה מעשה מסוים של הילד כל כך מקפיץ אותנו…על איזה צורך שלנו זה יושב?
לדוגמה:
הציפיה שלי : שילדים יקחו חלק במטלות הבית.(כי ככה צריך!)
הצורך שלי : שלא הכל יפול רק עלי, שישאר לי זמן פנוי, לחנך אותם לזה כערך.(כי חשוב לי!)
המשימה היא אחת - לקחת חלק במטלות הבית.
מה הסיכוי שאזכה לשיתוף פעולה כשאציג אותה כ...ככה זה, לעומת זאת כשאציג אותה מתוך אחד הצרכים החשובים לי…?

הצעד השלישי:
אחרי שהסכמנו להיפרד מתקשורת שלילית גם במחשבה וגם בחוץ, אנחנו יכולים לפתוח את הלב ואת הקשב כלפי הילד שלנו, שחוזר שוב ושוב על התנהגויות מציקות, למרות שהוא יודע היטב שזה יקומם אותנו, ושוב יגרום לכעס ולמריבה…
אז למה הוא עושה את זה בכל זאת?
איך זה יכול להיות שהוא חכם כל כך ביתר תחומי החיים ורק מולנו הוא לא מצליח להבין את המסר???
לפתוח את הלב ואת הקשב זה אומר לנסות להבין מה בעצם עומד בבסיס ההתנהגות שלו, לא תמיד נוכל למלא את רצונו האמיתי, אבל תמיד נוכל להתייחס אליו!!!
חשוב לזכור : הילד שלנו לא פועל נגדנו, הוא פועל בעדו.
שבשפה פשוטה זה אומר בעצם שהמטרה שלו היא לא להכעיס אותנו, לעשות לנו דווקא…
ההתנהגות שלו היא הפתרון שלו!!  הפתרון שהוא מצא לקושי שלו או למילוי הרצון/צורך שלו!
הילד שלנו בוחר את ההתנהגות שלו מתוך הכלים שברשותו, ומתוך ההגיון הילדי שברשותו, שהם איך לומר בעדינות... לא תמיד מספיקים, ובטח לא תמיד לוקחים בחשבון את כל הגורמים. 
כמונו בדיוק גם הילדים שלנו פועלים מתוך צרכים שנולדים בהם כל רגע ורגע, כמונו המבוגרים גם הילד שלנו פועל/מתנהג כדי למלא אותם.
( אנחנו לא במשחק הזה, אלא אם כן אנחנו - הצורך.)
כך ילד שנשכב על רצפת הקניון, בוכה, צועק ומנפנף בידיו ורגליו - כי לא קנו לו עוד חבילת קלפים אפילו ש...הנה היא כאן בחלון ואפשר לקנות...אז למה לא…? אבל הוא רוצה…!!!
השכיבה על הרצפה + האקסטרות = הפתרון שהוא מצא למצוקה שלו באותו רגע!
כשהלב שלנו פתוח (להכניס את עצמנו לנעליו), ואנחנו נקיים משיפוטים וכעס (״אין לו הערכה לכלום!!״) גם הראש נפתח באורח פלא, וצצים הפתרונות:
 גם אותנו זה מתסכל כשאנחנו רוצים מאד לקנות משהו ולא יכולים להרשות לעצמנו!!!
אמפתיה: 
״אתה בוכה כי אתה עצוב/כועס שאנחנו לא קונים…אני מבינה, זה באמת עצוב גם לי כשאני לא יכולה לקנות כל מה שאני רוצה…אבל אני לא נשכבת על הרצפה בגלל זה, וגם אתה לא...אז תבחר: אתה נרגע וממשיכים או שחוזרים הביתה…?״
מסר נקי : הרגש לגיטימי - ההתנהגות  לא !, בכל מקרה הילד הרגיש שהבינו אותו ו״ראו אותו״, תאמינו או לא - זה פותר המון התנגשויות!!!
2. לפעמים נסתפק בזה, ונפנה את הבכיין אחר כבוד הביתה או להמשך המסע, ולפעמים כשיירגע נבדוק מולו ומול עצמנו אם אפשר להגיע כאן לפתרון הוגן לשני הצדדים.

פרק שני - עבודה עם הילד:

מה עושים כשהילד שלנו לא מתנהג בדיוק כפי שהיינו מצפים ממנו?
למרבה המזל יש רק 5 סיבות אפשריות:
הוא לא יודע מה מצופה ממנו.
הוא לא יודע שהוא לא בסדר.
הוא לא יודע איך.
הוא לא רוצה.
הוא לא מסוגל.



לשמחתנו, לכל סיבה יש דרך שתוכל לשנות/לשפר את המצב:
חוסר ידע:
הגדרת ציפיות ברורות
"אני מצפה ממך שתתנהג יפה" – לא מספיק ברור.
וגם לא:
"תהיה ילד טוב היום..."
" אתה יכול להיות תלמיד מצוין..."
רוצים שיבינו אתכם: תפרטו, ותדייקו.


חוסר מודעות:
משוב
הילד הטריף אתכם השבת, בביקור אצל סבא וסבתא : 
השתולל וצעק, בכה מכל שטות, חטף לבת דודה שלו את המשחקים, 
לא ישב לאכול אפילו שסבתא התחננה, ובסוף אפילו יצא לבד מהבית של סבתא בלי לקבל רשות.
מה קורה ברוב הבתים?
"מכבים שריפות בזמן שהן קורות", ואח"כ? לא חוזרים לזה יותר.
נזיפות בזמן האירוע או התעלמות – לא ישנו את ההתנהגות להבא.
כדי לשנות את ההתנהגות צריך להקדיש לזה זמן נינוח,
לבחור את ההתנהגות המטרידה מכולן או שתיים...(לא יותר!)...ולדבר עליהן ואיך עושים שלא יחזרו.

חוסר מיומנות:
הוא לא יודע איך...
"תסדר את החדר שלך כבר!!"
"למה את לא יכולה להתארגן לבד בבוקר??!"
"מתי כבר תתחיל ללמוד למבחנים לבד??"
לפעמים אנחנו מדלגים על שלב האימון.
לקחת משימה מוגדרת למשל: לסדר את החדר, 
כדי לאפשר לילד לעשות את זה, כדאי לאמן את הילד שלי לעשות את זה...פעם ועוד פעם...
עד שברור לנו שהוא יודע מה צריך לעשות כדי שהחדר יהיה מסודר.

חוסר רצון:
הילד לא רוצה
לדוגמה: אתם ממש חושבים שהחוג הזה יעשה לו טוב, הוא חושב אחרת.
מה עושים?
מחפשים את המוטיבציה שתניע אותו, מחפשים דרך לעורר בו את הרצון הפנימי.
נ.ב.
לא עונש. לא איומים.
דרך חיובית.


חוסר יכולת:
הוא לא מסוגל
מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה?
לתמוך.
להתאזר בסבלנות.
לעודד.
ללמד.
לשנות ציפיות.
אז זהו. כמובן שלפעמים החיים מורכבים יותר מהמודל הזה או מכל מודל אחר,
ועדיין יש משהו נהדר בלפשט את הדברים ולהבין תוך כדי שלעתים קרובות, הדברים הם פחות מסובכים ממה שנדמה לנו. 
המודל הזה גם יאפשר לכם להבין את הסיבות להתנהגות מתנגדת חוזרת של ילדכם,
להבין יותר טוב על מה היא "יושבת" –
חוסר ידע? חוסר יכולת? חוסר מסוגלות? חוסר מודעות? חוסר רצון? ולפי כך – לפעול לפתרון.
בהצלחה!!!
רק טוב :)

 
לסיכום:
מדריך זה נוצר כדי להציע לכם ההורים דרך לפתוח מחדש את הלב שלכם כלפי ילד/ה, שאתם מרגישים קושי מולו.
נקודת המוצא היא : יש לנו אפשרות לבחור!!!
לבחור בין הילד שהיינו רוצים (הציפיות שלנו) לבין הילד שלנו!
זו לא בחירה חד פעמית אלא זו בחירה יומיומית!
בחירה בציפיות שלי על פני הילד שלי, היא מתכון לאכזבה חוזרת והדדית
בין אם אני שמחה בזה או לא...והילד שלי הוא איטי/מופנם/צווחן/קלמזי/מפוזר/לא נקי…
אבחר לראות אותו ככה כמו שהוא, ולא בהשוואה לציפייה שיושבת לי בראש ומקטינה אותו!!
ורק אז אחפש את הדרך להקנות לו הרגלים ואסטרטגיות, שיעזרו לו במידה כזאת או אחרת לשנות את ההתנהגות הטבעית לו.
וזה יהיה ממקום נקי, בזהירות, בכבוד ובאהבה ללא תנאי!!

טריקים, טיפים, עצות טובות...?
לצערנו, בכל מה שקשור למערכות יחסים וחינוך, אין כל כך טריקים…
מה שכן - יש בידנו משאב מעולה שנקרא : תשומת לב.
וזו עצתי לכם לשימוש מדהים במשאב הזה שיש ברשותכם כמה שרק תרצו,
 אז נא להכיר:
כלי אפקטיבי ביותר שמצמיח טוב מטוב שנקרא : הכרת הטוב.
 בעקבות השימוש בו אתם צפויים להרגיש שינוי גדול ביחסים עם הילד שלו וביכולת שלכם להשפיע על ההתנהגות שלכם!
קחו לכם דף נייר וערכו רשימה של כל הדברים הטובים שאתם אוהבים בילד/ה שלכם, מהדברים הגדולים (חכם, תלמיד טוב) לדברים הכי קטנים (אוכל מאד נקי ומסודר…), תשתדלו לכתוב את זה בצורת התנהגות מה הדבר שהוא עושה ואתם מתפעלים ממנו, תוסיפו לרשימה הזאת עוד ועוד פריטים בכל יום, וזה אומר - חפשו את הטוב בילד ובמעשיו!
בכל פעם שאתם מוצאים משהו כזה, אל תשאירו אותו בלב שלכם, תנו גם לילד שלכם ליהנות מזה ( ויותר חשוב לצמוח מזה!!!) ותגידו לו מה ראיתם, ומה זה גורם לכם להרגיש.
״שמעתי איך דיברת עם סבא בטלפון עם המון סבלנות ואהבה, כל הכבוד אני גאה בך! אתה נכד מדהים לסבא וסבתא״.
״ראיתי איך כיבית את הטלויזיה בסוף הפרק כמו שהבטחת, כל הכבוד! אפשר לסמוך עליך!״
אל תעבירו יום אחד מבלי למצוא לפחות טוב אחד, ולהגיד את זה לילד שלכם! טוב קטן ועוד טוב קטן יהפכו לטוב גדול!!!


(צ׳ק ליסט)
מרכזת עבורכם את  חמשת הצעדים שיובילו אתכם לדרך חדשה ביחסים עם הילד שקשה לכם איתו:
נפטרים מדיבור שלילי ביני לבין עצמי על הילד שלי.
נפטרים מדיבור שלילי ביני לבין אחרים על הילד כולל עם בן/בת הזוג.
נפטרים מדיבור שלילי אל הילד (כולל אינטונציה עוקצנית, מחוות גופניות מזלזלות, סרקזם, ואמירות שמשתמעות לשתי פנים).
לבטא את הצורך האמיתי שלנו בפני הילד כדי לגייס את שיתוף הפעולה שלו.
כשהלב שלנו פתוח (להכניס את עצמנו לנעליו), ואנחנו נקיים משיפוטים וכעס גם הראש נפתח באורח פלא, וצצים הפתרונות.