זיכרונות בלי אהבה

מי זוכר את סנצ'ו מנהל בי"ס הבונים?

נכתב מתחת לתמונתה המחוייכת של אשה אחת (כשהיא מחבקת קשיש מחוייך חלקית)

באחת מקבוצות זיכרונות ילדות בפייסבוק...

מה שהדהים אותי (ובטח גם אותה) היו התגובות:

- "היינו משקשקים ממנו, היה מפוצץ במכות!"

- " אם סנצ'ו היה היום מנהל, הוא היה נכנס למאסר עולם על מה שעשה לנו!"

- " הלוואי שככה היו מנהלי בית ספר היום..."

- "זכרתי אותו גבוה ומפחיד!"

- " כן. זוכרת אותו מרביץ."

- "עד היום כואבת לי האוזן בגללו!"

- "בי הוא ניסה לבעוט, פספס, וכמעט נפל על התחת!"

- ועוד עשרות תגובות, רובן, אגב, של פחד וזכרונות רעים.

ככה היה פעם. בבתי הספר, בבתים.

ילד טועה? מתקנים ע"י מכה קטנה.

ילד סורר? מתקנים ע"י מכה גדולה.

ילד ש"לא סופר את מחנכיו"? נראה לי שפעם לא היה ילד כזה.

הענשה פיזית, צעקות, הפחדה – כלי החינוך של פעם. קיצורי דרך בהורות.

מכות/צעקות עד שמה יקרה...??

עד שהפחד מהן - יחניק כל רצון...חופשי (או כמו שאמרה לי אחת האימהות : מה זאת לא לציית לאבא שלי?? – ישר כפכף באוויר!).

עד שכאב ההשפלה ישלח לחיות בבדידות (או כמו שסיפר אחד האבות: אני גדלתי בעצם בחדר שלי! הייתי מגיע הביתה, נכנס אליו, ולא יוצא!).

עד שהניתוק הלבבי יהיה כזה מוחלט, שיכאב רק הגוף (או כמו שהתוודה בכנות ובעצב אחד האבות, המטרה הכי גדולה שלי שהקשר ביני לבין הילדים שלי יהיה שונה לגמרי מהקשר שביני לבין הורי).

יותר קשה לחנך היום ילדים.

מצריך יותר סבלנות.

מחייב יותר יצירתיות.

נותן יותר קשר.

נותן יותר חירות... לילדים.

לוקח יותר חירות...מההורים.

נותן יותר חיבור אמיתי בין מבוגר לילד.

שינויים ומעברים לוקחים יותר זמן.

מאפשר יותר כנות ואותנטיות ביחסים ובבית.