לחיות עם ילדים יכול להתברר לעתים כמשימה מורכבת. מאד. יש בתים שהאנדרלמוסיה בהם היא כל כך גדולה, עד שלא ברור מי קובע מה ולמה, לעומתם ישנם בתים בהם הורה אחד (או שניים) מתעקשים לשמור על עמדת ניהול הבית והשליטה בילדים, והם מבצעים זאת ביד רמה, בנחישות ולא מספיק רגישות ותוך כדי מבצעים מס׳ טעויות קריטיות. כך או כך התוצאה המתקבלת היא בית שכולם צועקים על כולם, חיים בחוסר כבוד אחד כלפי השני, ונדמה כי אין בו מטרות משותפות, כל אחד ״נלחם״ על שלו. יוצא לכם להרגיש ככה בבית שלכם מדי פעם? תקופות מסוימות? אולי תמיד?
אם כך, המאמר הזה הוא בשבילכם, 3 טעויות שנעשות בבתים רבים ע״י הורים רבים ומתוך כוונה טובה, אך מובילות לבית שהוא לפעמים גם שדה קרב… על 3 טעויות שגורמות לזה להתרחש במאמר שלפניכם. מוזמנים לקרוא, ליישם ולשתף.
כמו שיכולתם לראות קיים קשר ישיר בין ההתנהגות שלנו לבין האווירה הכללית בבית, כהורים - ביכולתנו להשפיע מאד על האווירה ע״י בחירה נכונה של תגובות במצבים השונים, והחלפת כלים מזיקים בכלים מועילים שהשפעתם גדולה. במאמר זה ננסה לפענח מה הן הטעויות שכדאי מאד להימנע מהן ואיך כדאי לעשות את זה, והנה הטעות הראשונה:
צעקות, איומים ועונשים - כלים נבחרים בארגז ההורות בדרך להשגת שיתוף פעולה מהילדים. ״אני נשבע לך שאם עוד פעם אחת אתה מרים את הקול...עוד פעם אחת!!!...אני מעיף אותך מהבית הזה!!! הבנת אותי?? עכשיו עוף לי מהעיניים...עוף!!! כפוי טובה שכמותך!!!״
הטעות הראשונה שהורים עושים בניסיונותיהם הבלתי פוסקים להשיג שיתוף פעולה מילדיהם, היא להשתמש בצעקות, להוסיף איומים וכשאלו לא עוזרים - להעניש. וזאת טעות שעלולה לעלות ביוקר רב כי היא יוצרת משקעים וכעס אצל הילדים וההורים, בנוסף לכך לא תורמת לשיתוף פעולה אמיתי מצד הילדים, ומעל הכל יוצרת אווירה של ריב ומחנות מתנגחים זה בזה בבית. שדה קרב אמרנו? אז מה במקום צעקות איומים ועונשים? לפני הכל - זה הוויתור עליהם. ההבנה שהם כמעט ולא יעילים, ואני מדגישה את המילה כמעט וארחיב בהמשך, ולצד ההבנה הנכונות לוותר עליהם עבור אנרגיה אחרת וכלים חדשים.
טעות 2: המון ביקורת - מעט עידוד ופירגון. הטעות השנייה שהורים מרבים לעשות בניסיונותיהם לחנך את ילדיהם, ללמד אותם ולדרבן אותם להצלחה, היא למתוח עליהם ביקורת בכל פעם שטועים או נכשלים או לא יודעים… ״תגיד לא חבל??? אתה בלאו הכי בבית ספר כל יום אז אולי תנצל את הזמן ותלמד משהו??״ הטעות הזאת משפיעה באופן קריטי הן על מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם והן על הביטחון העצמי של הילדים ונכונותם ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים. כמובן שתקשורת רוויה בביקורתיות ודלה בפירגון ועידוד יוצרת אווירה משפחתית מתוחה ומאד לא נעימה לכל המשפחה, שלא לדבר על ילדים שגדלים במשפחה מבלי שביטחונם העצמי גדל גם. אז מה במקום ביקורתיות ושיפוטיות? המון דברים טובים: ביקורת ניתנת בד״כ על תוצאה. אני קוראת לכם לשים לב לתהליך, למאמץ, לניסיון...לעודד את ״ההולך בדרך״ לתמוך בו, לפרגן, לזכור שכולנו לומדים כל הזמן מהניסיון שלנו, בטח ובטח הילדים שלנו, התייחסות סלחנית ואופטימית לתוצאה מאכזבת או כישלון, לצד עידוד דווקא למי שקשה לו לזה שנכשל ובכל זאת לא מוותר, הם שיניבו מוטיבציה לניסיון נוסף, ועוד אחד ועוד...
טעות 3: ״מנחיתים פקודות״ ומצפים שהילדים ימלאו אותן.
את הטעות השלישית רובנו גוררים מהשירות הצבאי שלנו, משהו באוקטבה ובנימת הקול הופך כל בקשה לגיטימית לפקודה מתגלגלת מאיזשהו מחנה טירונים ״בוא הנה, בוא הנה אמרתי לך! ומה עם הנעליים? תרים אותן תיכף ומיד! קח אותן איתך, ויאללה תעוף לחדר לישון! לילה טוב!! עכשיו אומרים לך! קדימה!!!״ תגידו הומור, ואני אגיד...לא מצחיק! ובעיקר לא מכבד. וזאת הסיבה שהטעות הזאת נכנסה לרשימת ה 3 הקריטיות כי - אם אתם לא תכבדו את הילדים שלכם, הם לא יכבדו אתכם בחזרה! כי ככה הדברים עובדים...עם ילדים. רוצה כבוד? תן אותו קודם, ובעיקר תן דוגמה אישית, ולא?
תעשה את כל עבודות הרס״ר שבבית - לבד :)
לסיכום, ראינו אמנם כי טעויות שאנחנו ההורים עושים בדרך ליצירת משפחה מגנה, חמה ותומכת בכל חבריה עלולות להוביל אותנו לקצה הקוטבי האחר של אותה הסקאלה, יחד עם זאת ראינו גם שאפשר להימנע מהטעויות או לפחות לתקן אם כבר נעשו: כך שאם נסכים לוותר על שפה כוחנית מול הילדים, שפה של איומים, צעקות ועונשים, נוותר על הביקורתיות ככלי מחנך ובמקומה נשתמש בעידוד ופירגון, ונוסיף הביתה דוגמה אישית להתנהגות שאותה אנחנו מבקשים מהילדים שלנו, ו...כבוד, נהיה אנחנו אלה שמכבדים את הילדים שלנו - קודם אנחנו. אם יתמלאו כל אלו נמצא עצמנו בבית שלו ורגוע, המאפשר תחושת מוגנות וביטחון לכל בני המשפחה, רחוק מאד מכל שדה קרב - הבטחה שלי.