באין מפת דרכים

תארו לכם שביום בו הפכתם להורים היה מגיע שליח לדלת,

ומפקיד בידיכם מפת הדרכים המומלצת לכם כזוג וכהורים לתינוק השוכב כרגע בעריסתו,

מפה שמבהירה לכם את הדרך,

מזהירה אתכם מסטיות מיותרות,

מחזירה אתכם לדרך אם סטיתם או בחרתם להתנסות.

תארו לכם שעם כל ילד נוסף שהיה מגיע לביתכם,

הייתה נוספת למפה מערכת שבילים,

שהייתה מסתעפת מהשביל הראשי, עוזבת אותו לפרקים,

נבלעת בתוך הנוף לפעמים, וחוזרת אל שביל האם.

מערכת שבילים שתסמן את דרכו המיוחדת של הילד החדש,

להתהלך לצד השביל הראשי הברור החזק שהתוו לו הוריו,

ויחד עם זאת שתאפשר לו לסטות ממנו קלות בהתאם לאישיותו ולצורך המיוחד שלו.

אם רק הייתה בידינו מפה שכזאת,

אין ספק, שכל ענין החינוך היה הופך מסתורי הרבה פחות, וברור הרבה יותר.

הקושי בנושא חינוך הילדים שלנו, שהוא אולי האתגר הגדול בחיינו,

(ואתם יודעים מתי בעיקר מבינים את זה? כשדברים משתבשים...)

הקושי נוצר בעיקר מתוך כך, שתוצאות החינוך ניכרות בד"כ בשלבים מאוחרים יותר של החינוך.

רובנו, מאמצים את דרך החינוך של "ניסוי וטעיה" או מה שנקרא "אמן וקווה".

אתה מאמן את ילדיך, מחנך אותם, מקנה להם כלים שיעזרו להם לפי השקפתך,

למצוא מקום טוב בחיים, ליצור להם חיים טובים, להיות אדם טוב לסביבתו –

מאמנים ומקווים – לטוב.

זכורה בי היטב התחושה של ההיכרות מחדש שעשיתי עם בניי,

כשהגיעו לגיל גיוס והיו באים ויוצאים מהבית,

בכל פעם ראיתי עוד ועוד מהאישיות הבוגרת שלהם,

שבינתיים התעצבה לה, והמרחק מהבית איפשר להם להוציא אותה אל האור במלואה.

ואני ליוויתי אותם במחשבותיי ובנפשי – יודעת שזה רגע האמת.

אלה האנשים שהיו פעם הילדים שגדלו אצלנו בבית.

בנויים מנימי נימים של בחירות שעשינו או מבחירות שבחרנו לא לעשות,

בנויים מפסי קול פנימיים שאימצו להם, ממה ששמעו וראו אצלנו בבית.

ההבנה שאפשר ליצור מפת דרכים הורית שכזאת,

שהיא לגמרי אישית ושונה מבית לבית ומנסיבות כאלה או אחרות,

אבל עדיין אפשר ליצור אותה ולתת לה להוביל אותנו -

שזה ממש הפוך מללכת חיים שלמים בדרך, ואז לשרטט את המפה...