תשמעו ספור,
כשהייתי קטן, אהבתי מאד את הקרקס.
באחד מימי ראשון לקח אותי אבי, להופעה בקרקס שבדיוק הגיע אל העיר שלנו.
מכל החיות אהבתי את הפיל,לאחר שהציג היצור הענקי הזה את כישוריו בהופעה, ביקשתי מאבא ללכת לבקר אותו.
להפתעתנו, כשהתקרבנו ראינו שהפיל נקשר בשרשרת אל יתד עץ קטנה, שהיתה תקועה באדמה סנטימטרים ספורים בלבד.
התעלומה היתה ברורה וגלויה לעין:
מה מחזיק אותו שם?
לשאלתי ענה לי אבי: "הוא מאולף" אם כך הוספתי," למה בכלל צריך לקשור אותו?...לזאת לא קבלתי תשובה.
לימים, נתקלתי בתשובה אחרת:
"הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד, מאז שהיה צעיר מאד".
עצמתי את עיניי ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...אני בטוח שאז הפילון דחף,משך,הזיע ועשה הכל כדי להשתחרר - אך לשווא!
היתד היתה חזקה ממנו.
אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.
עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
מוסר השכל, ולא לפילים בלבד...
הפיל הגדול והחזק הזה שאנחנו רואים בקרקס, לא בורח - כי הוא מאמין שהוא לא יכול.
מאת חורחה בוקאי.
תרשו לי להוסיף מחשבה לסיפור המופלא הזה, על כך שאילו גדל הפיל לצדם של הוריו למודי נסיון עבר, ובעלי יכולת גבוהה משלו לראות את הדרך קדימה,
היו הם אלו שמציידים אותו בסבלנות, לוחשים לאוזנו כשצריך היה ש"זמן לכל דבר, ואין טעם לכלות מאמציו לשווא, והזמן עוד יגיע, ושזה לא בשליטתו כרגע..."
כך, עד שיגיע ליכולת להתנתק מן היתד, ובכך מונעים ממנו ייאוש וויתור בשל חוסר אונים.
כביכול, פעולה פשוטה להורה, להיות נוכח בחייו של הילד שלך, לזהות מאמץ של ילדך בטרם זמן, לווסת אותו ולשתף את הילד באופק החיים -
וויסות שמונע פגיעה באמונה העצמית ומכאן בביטחון העצמי, וויסות הילד בטרם זמן ובסיטואציות מסויימות,
ומאידך עידוד שלו להתנהגויות ואמונה בעצמו בסיטואציות אחרות.
אומנות החינוך.
והבשורות הטובות? כל אחד מאיתנו יכול לעשות זאת לילדיו!
אז ליתר ביטחון, לכו לילדכם הרגיעו אותו במקומות שהוא עדיין לא חווה הצלחה,
נסו לחשוב יחד איתו אולי זה קשור לבשלות אולי זה קשור לדרך שאפשר לשנות...
אם תתבוננו יחד על הדרך ותנתחו את חוסר ההצלחה - אתם עשויים למנוע פגיעה בביטחון ובדימוי העצמי של הילד, שהם המשאבים החשובים ביותר שיש בידיו.