השבוע הובלתי את הכביסה המקופלת של המתבגרת שלי לחדרה,
כמו תמיד בשנים האחרונות, הנחתי את חבילת הבגדים על שולחן הכתיבה,
מכאן הסידור הוא תפקידה.
אלא שלא כמו תמיד, הפעם החלטתי לבדוק את מצב הארון מבפנים,
שהרי חורף (בתקווה) בפתח, שמזמן לנו הזדמנות לסדר יסודי.
שרוולי חולצות חבוקים בשרוולי מכנסיים,
בגדים שכמעט הגשימו את עצמם ביציאה מהארון,
וניכר היה שברגע האחרון הוחלפו באחרים ונדחקו ביד ממהרת פנימה,
סריגי חורף וגופיות ים נחו אלה על אלה בהגיון פנימי נעלם,
בקיצור – בלגן גדול שהציף בי מיד - רגשות אשמה.
"לכי", אמרתי לעצמי, "עכשיו, לשולחן שלך ותכתבי על החור השחור הזה שלך.
את הרי מחפשת דוגמאות להראות שגם את (ברור) לא היית אמא מושלמת...
אהה, ותזכירי גם את המיטות הסתורות בבוקר שלא הצלחת כל כך להרגיל את ילדיך לסדר!
מהז'תומרת לא הצלחתי?" הקשיתי על עצמי, "בחרתי לא להיאבק בזירה הזאת! פשוט."
וזה נכון. וגם פשוט.
חדר מסודר, אף פעם לא היה בעשרת המקומות הראשונים בדרישות שלי לילדיי.
גם לא מיטה מסודרת, בבוקר לפני שיוצאים...
וגם לא אחה"צ, כי אז אני הייתי עוברת מותחת (קצת) סדין, פורשת כיסוי,
כי סביבה אסתטית דווקא כן חשובה לי.
עכשיו תראו,
היום כשילדיי הם כבר אנשים צעירים, יוצאים ובאים לילה בסופ"ש מדי פעם,
ומשאירים (כמעט תמיד) את חדריהם כמו אז, פעם בילדותם...
אני לפעמים קצת...נחמצת, נעלבת, טיפה כועסת...לרגע.
ואז שוב אל עצמי פונה ואומרת: "לכי תתלונני לאחראים...!".
אז התשובות שאני מקבלת ממני הן בערך כאלה:
"את זמן המאבק במי יסדר את החדר - החלפת אז בזמן של יחסים טובים,
בזכות הבחירה שלך שלא להיכנס ל"חדרי חדרים" בשליטה ונדנוד,
הרווחת השפעה גדולה בנושאים שהיו לך חשובים הרבה יותר,
המילים שלך לא נבלעו בים של מילים, כשבקשת משהו - זכית להקשבה,
הצלחת למזער נזקים ע"י הסכמים למשל, לגבי אוכל בחדרים (ממש לא!),
ונכון, שלושת ילדייך לא אובססיביים לסדר...
אבל הי, הם יודעים לסדר ולנקות כשצריך,
מחזיקים דירות (שניים מהם) מסודרות בסטנדרט "קפדני" של סטודנטים."
וזהו. פתחתי לכם חלון לפרספקטיבה.
בחירות. מטרות. יחסים. תוצאות.
לכל בחירה שלנו כהורה יש משמעות ותוצאה.
במקרה של חדרים מסודרים לא הסכמתי להקריב יחסים בשביל המטרה.
ואתם?