כמונו, גם הילדים חיים בבת אחת וכל הזמן בשני עולמות מקבילים, העולם החיצוני שאותו אנחנו יכולים לראות (התנהגויות, תגובות...), והעולם הפנימי שנסתר בד"כ מהעין.
העולם הפנימי שלנו מכיל בין היתר את המחשבות שלנו על העולם ועל עצמנו, רגשות, את פס הקול ששתלו בנו הורינו, את האמונות המקדמות ואת אלו שמגבילות, ואת הדיאלוג שלנו עם עצמנו.
נ' אמרה לי בטלפון שהיא בטח לא נועצת שכיחה שלי, הילדים שלה כבר ממש בוגרים, אבל יש בה פערים לא סגורים והיא רוצה לבוא ולנסות להבין אותם ואולי אפילו לסגור אותם ולשים את זה מאחוריה.
"הילדים שלי נהדרים! שניים מהם סטודנטים והשלישי מסיים השנה תיכון." פתחה ואמרה "אין לי תלונות כלפיהם! לא בגללם באתי...בגלל עצמי באתי! תראי, הבית שלנו היה תמיד בית חם, נראה לי שהילדים תמיד קיבלו את כל מה שהיו צריכים, וכלום לא היה חסר...תמיד הקפדנו לשמור על גבולות ברורים לצד קשר חם ואוהב, ונראה לי שזה מאד הוכיח את עצמו...רק עניין אחד העיב עלי כל השנים...אנחנו משפחה שלא דיברה אף פעם על רגשות, בעלי ואני "התהלכנו על ביצים" לא לחטט, לא לפגוע, לא לחצות את גבולות הפרטיות...לא דיברנו על האהבות שלהם במשך התיכון...למרות שאני בטוחה שהיו...ובכלל אנחנו באופן כללי משפחת "חזקיהו" J - אנשים חזקים, לא בוכים, לא נשברים אבל גם לא חושפים את מה שמתחולל בתוכנו, אלא אם כן – הוא ממש טוב, כלומר לעתים נדירות אנחנו מכניסים אורחים (אחד את השני) פנימה לתוך הלב. תמיד ליוותה אותי תחושת החמצה בעניין הזה. הרגשתי שאני לא מספיק מכירה את הילדים שלי, וגם הם לא ממש מכירים אותי.
השבוע התחושה הזאת כל כך צרבה אותי, שהחלטתי לעשות שינוי.
כבר שבועות שהבן הסטודנט יוצא ובא זעף וחסר מנוחה, הוא כבר לא מחייך אלינו, לא מציע עזרה, מסתגר בחדר כשהוא בבית, ומגיע לבקר אותנו לעתים רחוקות, האמת שלפעמים הרגשתי כלפיו כעס מודחק, תחושה כזאת של ניצול...מגיע הביתה בשביל כביסה ואוכל, אבל לא מקדיש לנו דקה אחת מזמנו...כעסתי עליו מאד! באחת ההזדמנויות ניסיתי לשאול אותו מה קורה, "כלום!" הוא ענה לי בקוצר רוח "די אמא...! הכל בסדר!".
ואני ממשיכה לצפות בו ולא אוהבת את ה"כלום" הזה שהשתלט עליו!
עד ש ערב אחד, התקשר מדירתו שבדרום ומה שהתחיל כשיחת חולין, על איך עבר היום? ואיך מסתדר עם האוכל...נקטע בקול שבור שאומר "אמא, רק רציתי לשתף אותך...אני מצטער אם בזמן האחרון אני לא כל כך תקשורתי...אני מתמודד עם שברון לב...וזה לא קל לי!...אבל, אל תדאגי! אני אתאושש מזה!"
ידעתי!! כן קרה כלום! וזה לא כלום הדבר הזה!
שברון לב!! צמרמורת אחזה אותי.
זה משהו אחד לחוות את זה בעצמך, ואחר לגמרי – כשהילד שלך חווה את זה."
נ' תצטרך לעבור דרך - מול ילדיה, אם החליטה לשנות את כללי התקשורת, אולי הם ייענו לה ויפתחו את ליבם, ואולי תגלה שהם כבר רגילים מדי שלא לשתף...אותה.
כשהילדים צעירים הם רוכשים הרגלים, קודים של התנהגות בבית, בגן, בכיתה, בבית של סבתא...ובין השאר הם רוכשים קודים של תקשורת, למי אומרים מה איפה ומתי.
לא קרה כלום? דווקא כן קרה! כל הזמן קורים דברים במקביל, מעל פני השטח ומתחתיו.
אחים שרבים, ילדה שמתנהגת בתוקפנות, ילדים שמרבים להתלונן על כאבי בטן לפני בית ספר, ילד שבוכה פתאום בלי שראינו מה הוביל לזה...ועוד ועוד סימנים ועדויות לחיים מתחת לפני השטח.
מה עושים עם זה?
· נותנים אמפתיה ומקום – לחיים שמתחת לפני השטח.
דרך האמפתיה אנחנו בעצם מנחשים מה עובר על הילד שכבר שבוע מתלונן על כאבי בטן בבוקר "יכול להיות שאתה לא כל כך שמח ללכת לבית ספר בבוקר...?"
לפעמים נדייק, ולפעמים ממש לא. אל תפחדו, תנחשו בכל זאת.
כשלא נדייק - הילדים יתקנו אותנו, כשנדייק - הם יוקירו תודה (בלב. לא בקול רם J), ירגישו שהם לא לבד עם הכאב, עוד מישהו רואה את הקושי, לא מפחד לגעת בו ולדבר עליו, עוד מישהו יודע ש כן קרה כלום!
· משתפים ב"מתחת לפני השטח" שלנו: כשאנחנו מודאגים, לא ממש יודעים, עצובים, כועסים, מרגישים שנכשלנו, מצטערים...וכו'
· מקשיבים להם על אמת.
· משקפים לילדים את הרגשות שלהם, נותנים להם שמות וזהות. הופכים אותם מזרים מוחלטים למכרים.
· לא קרה כלום! למה את בוכה??! – תשתדלו להימנע. דווקא כן קרה כלום, אחרת לא הייתה בוכה.