רחש הנשימות שלו ממלא את החדר...והמסדרון...ואת הסלון...ו...את לבי הכואב.
בד"כ הוא נעים הרחש הזה בסוף ערב נחמד, ממלא אותי גאווה – חציתי עוד אחה"צ, והיה אפילו כיף!
אבל הלילה הרחש הוא לא רחש מרפא, להיפך – הוא מכאיב.
מדי פעם, מתגנבת לה שארית בכי, מעין נשימה עמוקה במיוחד אל השינה שלו...
למה, לעזאזל, לא הצלחתי לשלוט בו??! בכעס שלי??!
זה הרי היה ברור לי, שהנה אנחנו לקראת סוף הערב, עוד קצת סבלנות...תיכף אקבל לידי בחזרה קפסולה של זמן שהוא רק שלי, בלי צורך לחלוק כל שנייה ממנו – עד שלא נשאר עוד לעצמי.
הערב הוא עלה למיטה בדיוק בזמן, לא ביקש למשוך לו "זמן אמא" באמצעות מים, פיפי, רעב פתאומי, שאלות קיומיות, סיפור על מה שקרה לו היום (טריק שתמיד עובד לו איתי), להיפך, מיד אחרי שסיימתי עם השאגות שלי עליו, הילד שלי אסף את השריון שלו (שלא פועל מול אמהות), ויצא משדה הקרב, מוכה ושפל רוח. ואני נשארתי מרוקנת, מכוחות וממצב רוח.
חמש דקות אח"כ כבר יכולתי לשמוע את נשימותיו הכבדות, נאספות אל מירפאת השינה, מה שהותיר אותי ללא נשימה בכלל. לא הספקתי לתת לו אפילו נשיקה קטנה.
זה נכון, הוא יכול להטריף אותי, אפילו יותר מכל אחד אחר בעולם, ובכל זאת משהו כאן מרגיש לא בסדר...הוא, אני, שנינו, משהו כאן צריך להשתנות! ככה אי אפשר להמשיך!
הנה הבית שקט עכשיו. שקט בלי שקט.
מנסה למחוק את התמונה שבראשי, אותי מתנפחת כמו בריון שכונתי מבוהל, מנפנפת אצבע מול פרצופו המתוק, ממלאה את ריאותיי באוויר ושוכחת לשחררו, ובמקום זה משחררת רק איום:
"אתה, תקשיב לי ותקשיב לי טוב, עוד פעם אחת אתה עושה את זה...רק עוד פעם אחת(!)...וזה הסוף שלך!!! אני מזהירה אותך!"
ואיך שהמלים משתחררות ממני – באותה שנייה ממש, הייתי נותנת הכל כדי לבלוע אותן חזרה!
"גיבורה על ילד קטן! ובינינו" אני מקשה על עצמי "מה באמת תעשי, כשזה יקרה עוד פעם?! וזה הרי יקרה..."
לפחות לילה בשבוע הוא הולך לישון ככה, לפחות בוקר בשבוע אני מעירה אותו עטוף בנשיקות רטובות מחרטה, מתסכול, כמו רוצה להטביע את זיכרון ליל אמש בנשיקות של אמא, שאוהבת כל כך, ולא מצליחה להגשים את אהבתה בביתה שלה."
זה סיפורה של אמא, אחת, אבל לא יחידה.
זה סיפורו של ערב, אחד, אבל לא יחיד.
למעשה, לרובנו יש סיפורים דומים, בכמויות משתנות, בעוצמות שונות, של סיטואציות שיצאו משליטתנו.
למה לא מומלץ להשתמש באיומים, הפחדות ועונשים? 7 סיבות לפחות.
· כשאנחנו מאיימים בעונש אנחנו נכנסים למלכוד עם עצמנו. עומדות בפנינו שתי ברירות שבשתיהן אנחנו מרגישים חוסר נוחות :
1. לממש את העונש ולהרגיש את הכיווץ בתוכנו, או למצוא דרך "לרדת מהעץ" אבל לאורך זמן זה פוגע באפקטיביות של האיום...הילד כבר לא מאמין...אנחנו נלחצים יותר...והנה לנו מעגל קסמים.
2. כשאנחנו מאיימים בעונש - תוצאותיו (להעניש או לוותר) יוצרים בתוכנו שיחה פנימית קשה "איזה הורים גרועים אנחנו", "אין לנו שום סמכות מולם", "אני כישלון" וכו'
מחשבות שמחלישות אותנו מבפנים ומבחוץ.
3. בטווח הארוך ילדים מפתחים חסינות, כביכול כבר לא אכפת להם.
4. הדרך של שימוש בעונשים לטווח הארוך מלמדת את הילד שלנו להסתיר מאיתנו דברים כדי להימנע מכאב.
5. איומים ועונשים מלמדים את הילדים שלנו, שמי שיש לו יותר כח – יכול לנצל אותו כדי לגבור על הצד השני ולהשיג את מבוקשו.
6. שימוש באיומים ועונשים משאיר אותנו הרבה פעמים עם תחושות של אשמה, צער וכאב, על כך שעשינו משהו מאד לא נעים לילד שלנו.
7. הילדים גדלים בתחושה של פחד לטעות, שלא לעשות את הדבר הנכון.