היי יקרים,
עצי בונסאי כולנו מכירים.
בונסאי ביפנית: "גננות על מגש".
בפועל זו אמנות גידול עצים וצמחים אחרים,
בצורה השומרת את הצמח ננסי על ידי גיזום קפדני בשורשיו וענפיו.
פעם,
ילדים (רבים) צמחו לצד מבוגרים (הורים, דודים, מחנכים) שבדיוק כמו את הבונסאי שמרו אותם "קטנים",
יכולים פחות או לא יכולים בכלל (כשתגדל...זה לא לגילך...אולי פעם...),
ואיך הם עשו את זה?
ביקורת (טונות), חוסר פירגון, אין מחמאות, היררכיה עם פערים עצומים,
המון איסורים, ציניות, שליטה ע"י מורא ופחד, תחושה של לא שווים, לא חכמים,
לא יודעים, חוצפנים...
והתוצאה?
אנשים בוגרים חסרי ביטחון, עם קולות מקטינים בראש, נמנעים – רק כדי לא להיכשל.
אז אם אתם חווים פער גדול, בין היכולת שלכם לבין הקולות הפנימיים המקטינים,
זה עוזר לזכור ל-מה כדאי להאמין...עוזר להסביר למה קיים הפער.
ומה אפשר לעשות עם זה?
לעשות אחרת עם הילדים.
כנראה ש"העתק הדבק" הוא לא אופציה בין דורית - במיוחד לא בדורות האחרונים כשהנסיבות החיצוניות שונות כל כך,
המבוגרים כל כך אחרים היום וגם הילדים. העולם השתנה. מטרות החינוך השתנו, וגם תפקיד ההורה והמחנכים.
הכי בא לי לשלוח אתכם לרשימת "איך הם עשו את זה" (שתי פסקאות למעלה),
ולהגיד לכם בקצרה – תוודאו שאתם לא עושים את זה.
וחוץ מזה כמה תזכורות קטנות שיכולות לעשות הבדל:
אנחנו יכולים לבחור.
יש לנו אחריות.
יש לנו השפעה.
אין לנו שליטה.
הצרכים שלנו לא פחות חשובים מהצרכים שלו/ה.
הצרכים שלו/ה לא פחות חשובים מהצרכים שלנו.
אנחנו נמצאים באותו צד של החיים עם הילדים שלנו.
אנחנו לא יודעים הכל.
יש יותר מדרך אחת.
הדרך חשובה לא פחות מהמטרה.
אף אחד מאיתנו לא אשם, לא לחפש אשמים.
כולנו תורמים למצב.
כל יום הוא יום מצוין לשינוי.