הורים רבים לילדים בגיל הרך חווים התפרצויות זעם אצל ילדיהם, ועומדים מתוסכלים וחסרי אונים לאחר שכל הניסיונות לחלץ את הילדים מזעמם נכשלים. נשמע מוכר? האם גם אצלכם, לפני שאתם מבינים מה בדיוק מתרחש פה, הופך הילד לכדור אדום של אש ותימרות עשן, אגרופיו הקטנים מכים את האוויר, רגליו בועטות ורוקעות, עיניו רושפות, וצרחות מהולות בבכי מרעידות כל קיר בבית (ואתם חסרי אונים חושבים רק איך תסתכלו מחר לשכנים בעיניים...)
על 3 טעויות קריטיות בהתמודדות של ההורים עם התופעה, ומה לעשות במקום - במאמר שלפניכם. מוזמנים לקרוא, ליישם ולשתף.
כמו שאתם בוודאי יודעים (או כמו שכבר הבנתם) התפרצויות זעם של ילדים בגיל הרך היא תופעה מוכרת (גם אם לא אהובה), שהורים רבים חווים. הבשורה הטובה היא שהתגובה שלכם כהורים היא זו שעשויה להשפיע ביותר על כמות ההתקפים, עוצמתם ועל משך ההתקף, כל זאת אם רק תצליחו להימנע מ-3 טעויות נפוצות שהורים רבים עושים כשהם מתמודדים עם התופעה.
בהמשך נראה מהי הטעות המטרידה ביותר שהורים רבים עושים במצבי "טנטרום", כשהילד המתוסכל פורק את זעמו בצורת צרחות, קללות, בכי מתמשך, זריקת חפצים, השתטחויות על הרצפה ואלימות פיזית... אבל תחילה – הנה הטעות הראשונה.
טעות מס' 1
בהתמודדות עם התקף זעם: מנסים לרצות את הילד. ניסיונות אינסופיים לרצות את הילד ולמציאת דרכים להרגעתו בזמן
ההתקף, וזו טעות גדולה מאד כי כשילד נמצא בהתקף זעם הוא למעשה בקושי שומע או רואה את הנעשה בסביבתו, לא יעזור אם תבואו אליו בהצעות מפתות כגון, לשחק במשחק האהוב עליו, שוקולד או גלידה, או לעזור לו להחזיר את הפאזל שהתפרק. אז מה כן? וותרו על המעמד. אל תנסו לעצור את רכבת הזעם אחרי שיצאה מהתחנה. יש שתי הזדמנויות לעצור את הרכבת הזאת: הראשונה - לפני שיוצאת, כלומר כשאתם מתחילים להרגיש את הפוטנציאל לסערה המתקרבת...אם תהיו רגישים וזריזים יתכן ותצליחו לעצור את ההתפרצות לפני שהתחילה. השנייה – כש "הרכבת מראה סימני האטה", כשאתם מזהים בילד שלכם סימני עייפות וצעקות הבכי נחלשות, נוצרה כאן הזדמנות "כניסה והושטת יד" לילד, סיכוי גדול שעכשיו יהיה מוכן לקבל את זרועותיכם הפתוחות לקראתו, להירגע מעצמו.
לפני שתסיקו את המסקנה ההפוכה וממצב של ריצוי תעברו למצב של התעלמות מוחלטת קראו את הטעות הנפוצה הבאה:
טעות מס' 2
בהתמודדות עם התקף זעם: התעלמות מוחלטת מהילד ומזעמו עד שהוא נרגע מתוך עצמו או אפילו נרדם מחוסר כוחות. הורים רבים בייאושם הגיעו לפתרון של התעלמות מהילד שנמצא בהתקף זעם, ההתעלמות אמנם נכונה בשלבים מסוימים של ההתקף אבל לא בכל שלב (ראו עצה ראשונה), כי אז הילד מסיק מזה שבזמן שהוא נמצא במצוקה מאד גדולה אין מי שיעזור לו בעצם לצאת ממנה, מסקנה שמכר
סמת בביטחון העצמי של הילד, ובאמון של הילד בהוריו.
והנה הטעות הכי בעייתית וחמורה ועם זאת הכי טבעית, ואולי בגלל זה הכי קשה להכחדה:
טעות מס' 3
בהתמודדות עם התקף זעם: לכעוס על הילד ולהגיב בצעקות עד כדי אובדן שליטה.
כשילד נתון בתוך התקף זעם הוא עצמו מבוהל ונמצא במצוקה, אם תכעסו עליו ותצעקו בדיוק כמוהו או יותר חזק ממנו, לא רק שזה לא ירגיע את המצב אלא יחריף אותו מאד. אל תצעקו, במקום זה תתפנו קודם כל להרגיע את עצמכם, תתרחקו קצת מהמקום (אם מתאפשר), תנשמו עמוק, והכי חשוב הוא מה שתגידו לעצמכם! ואם תגידו: " הילד שלי נמצא כרגע במצוקה, אני צריך לגייס חמלה ואמפתיה כדי ששנינו נוכל לצאת מזה"...זה יכול ממש לעזור לכם לגייס את הכוחות שלכם שלא "לצאת מהכלים". השלב הבא יתרחש רק "כשיעבור הזעם" - כששניכם נינוחים. חשוב לשוחח עם הילד על מה שקרה ולא מתוך ביקורת והאשמה אלא מתוך מקום אמפתי ומכיל, והכי חשוב לצאת עם פיתרון לסיטואציה לפעם הבאה - תזכרו תמיד, חינוך תמיד מתכוון ונועד לפעם הבאה. נכון, לא תמיד קל לשמור על קור רוח כשהילד שלך בעיצומו של התקף זעם, אבל חשוב להראות לו שאתם לא מתכוונים להתפרק מהתנהגותו, ושאינכם מפחדים ממנו או מהכעס שלו. עובדה זו לבד תעזור לו להירגע.
לסיכומו של עניין, אין ספק שהתמודדות עם התפרצויות זעם של הילד שלנו היא התמודדות לא קלה, היא מוציאה מאיתנו כהורים מגוון רחב של התנהגויות ותגובות שרובן לא רק שאינן יעילות אלא אף מחמירות את המצב.
כמו שיכולתם ללמוד מהמאמר, אם במקום לנסות לרצות את הילד בזמן ההתפרצות, או להגיב כלפיו בהתקף זעם משלכם, אם תתייחסו אליו ברגעים הנכונים ובמידה הנכונה (ניסוי וטעיה) תוך העברת מסר שאתם בסביבה אם יזדקק לעזרתכם, אם תקפידו לשוחח על מה שקרה (כשכולם כבר רגועים)
מתוך אמפתיה לילד אך תוך העברת מסר שאת ההתנהגות אפשר וצריך לשנות, כי אז קיים סיכוי גדול שתראו את הילד שלכם יותר ויותר מוותר על הדרמה, ובמקומה ינחה אתכם בדרכו איך תוכלו לעזור לו להפסיק עוד לפני שהתחיל.