תנו להם לשחק!

היי יקרים,

הפעם, אני רוצה לדבר אתכם על משחק של ילדים, על מה משעשע ילדים...

במילה משחק אני מתכוונת ל play ולא ל game.

זכורה לי במיוחד אסיפת הורים אחת בגן הילדים שהיה לי, בה אחת האימהות ביקשה לדעת למה אני לא נוהגת לשבת עם "קבוצות למידה" מדי פעם ומקנה להם את יסודות הקריאה, מספרים וכו'...

הייתה זו הזדמנות טובה מבחינתי לדבר בשבחו של "המשחק החופשי", משחק בו הילד בוחר עם מי ישחק, עם מה, היכן, כמה, למה ואיך.

הייתה זו גם הזדמנות טובה מבחינתי לבדוק את עמדתם של ההורים כלפי זמן פנאי של ילדיהם, או נכון יותר לומר לבדוק מה קורה בפועל בבתים בזמן הפנוי...

התברר לי שכשרוב ההורים מדברים על משחק עם הילד שלהם הם מדברים על משחקי קופסה (פאזל, קלפים, זיכרון וכו'...), הכי הרבה אוהבים הורים משחקים לימודיים(ספרות, אותיות, צורות, צבעים וכו'...), אם כבר יושבים ומשחקים שילמדו משהו... J

התברר לי גם שהורים רבים ששולחים ילד לשחק מתכוונים בדיוק למשחקים האלו...איך יודעים? לפי שידת המשחקים של הילד – מה הוא רואה מול עיניו כשהוא שולח את ידו לקחת משחק?

אז תנו לי לספר לכם כמה דברים על משחק של ילדים(play) - השעשוע, ואז נחזור לסידור השידה שבחדר.

· באמצעות השעשוע ילדים מתחילים להבין איך הדברים פועלים: מה אפשר או אי אפשר לעשות עם חפץ, יסודות של דברים(שיפוע, יציבות, תמיכה, גבהים ועוד...)

· לומדים שיש חוקי התנהגות כשמשחקים עם אחרים...

· פרויד, ראה בשעשוע כלי שבאמצעותו הילד משיג את הישגיו התרבותיים והפסיכולוגיים הגדולים הראשונים ובאמצעותו הוא מבטא את עצמו.

· ידוע גם שילדים משתמשים בשעשוע כדי להתגבר על קשיים פסיכולוגיים מורכבים מן העבר ומן ההווה, ע"י הבעת מכלול של בעיות ורגשות תוך כדי משחק.

· מהתבוננות על משחקו של ילד אפשר להבין איך הוא רואה את העולם ומבין אותו – מה מעסיק אותו ואילו בעיות מציקות לו.

· ילדים עד גיל חמש בערך, מעמידים פנים במשחקם שהם תינוקות או הורים לפי הצורך שלהם, ילדים גדולים יותר ירבו לעשות זאת באמצעות בובות או דמויות משחק או יביימו הצגת תאטרון. רעים, טובים וגיבורי על – יככבו אצל הבנים בעיקר.

· שעשועו של ילד יכול לשמש לו ריפוי עצמי.

· השעשוע הוא גם אמצעי חשוב מאד בעזרתו הילד מכין את עצמו לעתיד ולמשימותיו.

· הילדים מתרגלים בעזרת השעשוע תהליכי חשיבה ומיומנויות חברתיות וגופניות.

ומה תפקיד ההורה?

מה לא?

לפעמים אנחנו כהורים "מתקנים" את הילדים ומראים להם איך "צריך" להשתמש בצעצוע מסוים, כמובן שהתערבות כזאת תרחיק את הילד מהמשחק, ולעתים גם תרחיק את הילד מלשחק ליד ההורה.

ככלל, התערבות יתר של ההורה במשחק("עוד פעם אתה משחק בסופר מן??! לא נמאס לך?"), או ("אולי תהיי עורכת דין במקום רופאה? רוצה שאני אסביר לך מה עושה עורכת דין...?), התערבות כזו חוסמת את החקירה הפנימית של הילדים ואת התנסותם האישית.

כשהילד משתף את ההורה בפנטזיה שלו, וההורה מציף בשאלות או הצהרות של אישור ושמחה, הילד נוטה לוותר על הפנטזיה והיא "נקטעת באיבה".

מה כן?

בעיקר לאפשר לילדים זמן ושלווה, הזדמנות ועידוד כדי להתרכז במשחק.

בימינו, זמן פנוי הוא משאב יקר! ילדים צעירים ובוגרים - זמנם עמוס בפעילויות, חוגים, שיעורי העשרה, טיפולים ותיקונים.

וכשיש להם כבר רגע פנוי, לעתים קרובות נדלקת הטלוויזיה שמביאה אתה פנטזיות מן המוכן, ולוקחת מהילדים את הצורך ליצור לעצמם את עולם הפנטזיה הפרטי שלהם(שעוזר להם לפתח חיים פנימיים עשירים, להתחבר ולגלות את כישרונותיהם ויכולותיהם).

התפקיד של ההורים הוא ליצור לילדים מה שיותר "כיסי אוויר" מעשייה, רגעי "שעמום", לא להניח לטלוויזיה להשתלט על הזמן הפנוי כולו.

רק כשההורים מתייחסים לשעשוע בכבוד ובסובלנות ומגלים בו עניין אישי (לעתים משתתפים, לעתים רק מאפשרים) – הם מאפשרים לילד שלהם קרקע בטוחה להתנסויות משעשעות ולמידה פנימית חשובה, שתקדם אותם מאד גם בעולמם החיצוני.

ובחזרה אל שידת המשחקים תדללו אותה, הכלל של איכות על חשבון כמות – מדויק כאן, תשאירו בה חפצים שיכולים להיות כל דבר, תשאירו בה דמויות ובעלי חיים שיכולים לקבל תפקיד במשחק של הילדים, שחקו איתם משחקי תפקיד וכך תפתחו להם שער חשוב אל עצמם.

ולסיום, תמצית המסר:

בחופש הגדול ובימי שגרה, תאפשרו לילדים גם זמן חופשי. חופשי מתוכניות מוכנות מראש, חופשי מציפיות, חופשי מהכוונה, תכבו את הטלוויזיה ואת המסכים, במקום ובזמן שכביכול כלום לא קורה – תאפשרו לילדים לפגוש את הדמות החשובה ביותר בחייהם – את עצמם. פשוט, תנו להם לשחק!