המוןןן ילדים מגיעים למצב שהם זקוקים לעזרה לא בגלל דברים שהם עושים (מתנהגים רע…), אלא בעיקר בגלל דברים שהם נמנעים מלעשות. יש דברים קטנים שילדים שונים נמנעים מלעשות: - להיכנס לים - לרכב על אופניים - ללטף כלב - להתארח אצל חבר בלי אמא - ללכת לישון לבד בלי אחד ההורים
ובתחום החברתי: - ליזום קשר/שיחה/פעילות (מה שהופך אותם למגיבים בלבד)
- להרחיב בדיבור או בשיתוף (איך היה לך היום? "כיף"/ "סבבה") - להתעניין באחרים (עונים כששואלים אבל לא יוזמים המשך או התחלת שיחה)
ויש גם דברים גדולים יותר שילדים לומדים להימנע מהם: - להכין ש.ב. ("אין לי") - ללמוד מתמטיקה ("אני לא טוב בזה") - להצטרף לקבוצת ילדים בפעילות ("אני לא קשור אליהם") - ללכת לחוג מסוים ("אני לא מספיק גבוה", "אני לא טובה בזה…") - ואפילו, ללכת לבית ספר.
בקיצור - נמנעים!
שנת הקורונה העבירה ילדים רבים שהשתתפו באופן אקטיבי בחיים, לצד הפאסיבי. תלמידים טובים שהתחילו להשתמט משיעורי הזום, כי הפורמט היה קשה להם… (ואולי גם בגלל שאיבדו את הקשר האנושי, המגע הישיר, ההקשר שלאו דווקא מחובר לחומרי הלימוד
ואתם יודעים מה עצוב אפילו יותר? שהילדים האלו איבדו גם את המוטיבציה לחזור לשגרת חיים של בני גילם, כשכולם חזרו!
כי זאת טבעה של הימנעות יש לה גרורות והיא שולחת אותן בעקביות, ילד שמאמץ את ההימנעות כאסטרטגיה "להימנע מסבל" בתחום מסוים, ימשיך וישתמש בה לתחומים אחרים… זה מפתה! בהימנעות מובטחת הקלה בטווח המיידי, ומי בכלל חושב על הטווח הרחוק?? בטח לא הילדים עצמם.
לנמנעים אין מושג ש
ההימנעות היא מקור לסבל! זה קצת כמו לצפות בחיים של אחרים מהצד: כולם משחקים, לכולם יש חברים, כולם תלמידים טובים, ורק אני לא! מעבר לתחושת בדידות עמוקה, כשאתה נמנע אתה מתחיל לאבד את הקשר עם המציאות, יוצר לך מציאות אלטרנטיבית, סלקטיבית.
למה נמנעים? יש כל מיני סיבות:
מרגישים נחותים (ערך עצמי נמוך)
תחושת נחיתות ביחס למטרה
חוסר מוכנות/יכולת להשקיע מאמצים
חוסר בתחושת שייכות חברתית
הצדקה להימנעות (הסיפורים שאני מספר לעצמי)
ואיפה ההורים בתוך כל זה?
כשהורה לא יכול לשאת את הרגשות השליליים של הילד שלו, כשהוא עושה כל מה שאפשר כדי לסלק את הרגשות האלו, מסיר כל מכשול, נכנע לכל דרישה או מפצה, הוא מעביר בכך מסר סמוי לילד שרגשות לא נעימים הם בלתי נסבלים, אי אפשר שיהיו!!! אמונות כאלו דוחפות להימנעות כי אם יש סיכוי שפעולה מסוימת שלי לא מבטיחה לי הצלחה, אז אולי אחווה רגשות לא נעימים - וזה בלתי אפשרי!!!
במקום זה - יש דבר שחשוב לזכור: התפקיד ההורי המרכזי הוא לא לגדל ילדים שהם כל הזמן מאושרים וחייהם נטולי תסכולים! תפקידנו כהורים צריך לכלול לצד האהבה, ההקשבה ושאר הדברים הטובים גם את הדרישה מהם לתת מעצמם, לצד חופש הבחירה יהיו גם כללי התנהגות, חובות וגבולות. אלו - יפתחו בילד יכולת התמודדות עם מציאות לא רצויה (לקום כל בוקר וללכת לבית ספר…), הם גם יפתחו בילדים את היכולת להכיל בו זמנית תחושת שייכות ואהבה וקונפליקטים בתוכה! ולא צריך לברוח...להימנע...אפשר גם וגם.
מה עושים עם ילד שנמנע? 1. מחזירים לו את האומץ. פחות לגונן עליו, לילדים צעירים יש אומץ טבעי, הם פתוחים לחקור את העולם בסקרנות ענקית, לעתים מי שפוגע באומץ הזה אלה אנחנו ההורים, בציפיות שלנו, לפעמים בציפיות הגבוהות מדי. מתוך כוונות מצויינות, אגב, אנחנו מגיבים לא אחת בדרמטיות על כישלונות(קטנים כגדולים), ומפספסים את ההזדמנות להחדיר בהם את האמונה שכל כישלון הוא הזדמנות ללמידה.
2. להעלות לו את הערך! להאיר את החוזקות שלו! לעודד אותו! להתפעל ממנו, ולא לשדר אכזבה.
3. ליצור ציפיות ריאליות. במיוחד חשוב בסביבה פרפקציוניסטית (הורה או ילד) שבה הכל צריך להיות בסטנדרטים של מושלמות, או שלא יהיה בכלל...
"למה אתה יוצא מהקווים?!" אנחנו אומרים לבן השנתיים שרק נהנה מהקסם של הפיכת דף לבן לצבעוני… ומחדירים לו טפטופים של טעם הכישלון…
4. להעביר לילד את המסר: זה קשה! אתה יכול! אני איתך! (אהבה לצד חובות וגבולות)
ואתם יודעים שהפחד מכישלון הוא ענק כי הוא בעיקר הפחד מאובדן ערך ומאובדן של אהבה.
מאילו טעויות להימנע כדי שהילד לא יגיע להימנעות?
פינוק. שזה בעצם לעשות בשבילם את מה שהם יכולים לעשות בעצמם. תסכולים זה טוב, זה חלק חשוב בהתפתחות.
לשאת באחריות במקומם (ברור שתלוי בגיל ובסיטואציה), להבין שבאחריות מחזיק אחד, או אני או הילד שלי. ולא לשכוח לשחרר יותר ויותר תחומי אחריות עם הגיל העולה.
להציב ציפיות גבוהות.
לגדל את הפחד (של הילד) יחד איתו ע"י הסכמה להימנעות.
השוואות! בתוך ומחוץ למשפחה.
לסיכום, ילד נמנע הוא ילד שזקוק לעזרה, בהימנעות שלו הוא שומר על הדבר הכי יקר לו - תחושת הערך שלו.
מסרים של אכזבה וייאוש ממנו רק יחזקו את ההימנעות שלו. לעומת זאת, העצמה של הצדדים החזקים שלו, תוכל לאפשר לו בסופו של דבר לבקש ולקבל את העזרה שהוא זקוק לה, חלוקת המשימה שממנה הוא נמנע למשימות קטנות, תיצור אצלו חוויית הצלחה ותקטין את הפחד ממנה. אנאבלה שקד פסיכותרפיסטית אדלריאנית כותבת בספרה המצוין "לקפוץ למים" - "החיים קשים או החיים רעים - תבחרו" אז אני מניחה שנבחר בקשה, בעבודה הקשה של להיות הורה, ובעיקר אם זה יבטיח לילדים שלנו חיים טובים.
וזה גם מסר מצוין להעביר לילדינו: "החיים קשים או החיים רעים - תבחרו!" (החיים קשים = התמודדות ומכשולים בדרך, החיים רעים = לא טובים בשבילנו כמו שהיינו רוצים)
ולא נסיים בלי השילוש הקדוש של ההורות : זה קשה! אתה יכול! אני איתך!