מכירים ילדים שהם אף פעם לא אשמים במה שקורה להם או סביבם?
ילדים שתמיד מפרשים את מה שקורה בזה ש"אף אחד לא אוהב אותי!", או "זה לא פייר! תמיד אני לא...והוא כן…!"
כאלו שמצליחים רק לבכות את הרגש שלהם או לצעוק, להרביץ או לקלל בחמת זעם?
מכירים ילדים שפוגעים באחרים ובאמת באמת לא שמים לב לזה?
ואת הילדים שלא משתפים במה שעובר עליהם, מסתפקים ב"כיף" ו"בסדר" או "גרוע" - מכירים?
יש עולם שלם ורוחש חיים בפנים - בתוכנו, עולם שמתנהל כאילו מעצמו, עולם שמנהל אותנו בכל זמן ובכל תחום.
עולם הרגש.
ועדיין, רבים כל כך מאיתנו (מבוגרים וילדים) חיים בניתוק ממנו, בהתעלמות, בחוסר מודעות… השיחה הבאה היא דוגמה טובה: אני: דנה, איזה דברים משמחים אותך? דנה: (הפסקה ארוכה) לא יודעת. אני: איזה דברים מעציבים אותך? דנה: (מושכת בכתפיים) אני: לפני שבאת היום אמא סיפרה לי שכעסה עליך כי התעכבת בדרך הביתה ולא הודעת לה...איך
הרגשת כשכעסה עליך? דנה: לא יודעת. ---------------------------------------- כשדנה (10) כועסת היא משתמשת במילים כמו "אני שונאת אותך!", "תעזבו אותי!", "שונאת את הבית הזה!", כשאין לה מילים אחרות שמבטאות את מה שבאמת עובר עליה: כועסת, מתוסכלת, עצובה, דואגת, מבולבלת… היא משתמשת במילים שפוגעות ומכאיבות - כדי לבטא את כאבה, ואולי כדי להפסיק אותו… ------------------------------------- כהורים אנחנו עומדים מופתעים לעיתים קרובות כשאנחנו נוכחים באירועים שבהם אנחנו מגלים שהילדים שלנו לא רואים בכלל את השפעת ההתנהגות שלהם על אחרים, אנחנו מכנים אותם אגואיסטים לפעמים, או עקשנים או כאלה ש "לא רואים אף אחד ממטר", כשבעצם, הם שבויים תמיד באותה פרשנות (כולם נגדי), כשאין להם פרשנות אחרת. אז איך אפשר לעזור לדנה ואחרים? להתחיל לדבר איתם בשפת הרגשות. את כועסת עכשיו? הרגשת מתוסכל ובגלל זה טרקת את הדלת? את פוחדת שישעמם לך במסיבה?
-----------------------------------
הרגשות הם שפה. בואו נהפוך אותם לשפה מדוברת.
אוצר מילים רחב, יגדיל את הסיכוי שנבין אחד את השני טוב יותר.
תדירות השימוש שלנו בשפה תקבע אם נהיה דוברים רהוטים או עילגים.
בואו נגדל דור חדש מחובר לעצמו, חיבור שיזניק אותו למקומות טובים לו בחיים שלו.