הייתי זבוב על הקיר במערכת החינוך
לפני שנה בדיוק כשהגיעה אלי ההצעה מחברה שעובדת בבתי ספר
בנושאי עמידה מול קהל, יכולת שכנוע, וכתיבת נאום -
חשבתי לעצמי: הנה כרטיס הכניסה שלך, למאחורי הקלעים של העבודה עם ההורים.
הילדים עצמם.
התוצרים של החינוך בבית - בסביבתם הטבעית.
"שביל ילדי ישראל" – כיניתי את המסע שיצאתי אליו.
עשרה חודשים ביליתי עם התוצרים שלכם, עם האוצרות שלכם.
18 שעות בשבוע הייתי איתם. כל שבוע.
השבוע יצאתי גם אני לחופש הגדול.
והנה חלק ממה שגיליתי:
- ילדים יכולים לרגש עד דמעות, בתמימות שלהם, ברגישות שלהם אחד כלפי השני ולפעמים כלפיך המבוגר האחראי.
- באותה מידה בדיוק (ואפילו קצת יותר) הם יכולים להרגיז ולתסכל – עד דמעות.
- ילדים שונים מאד זה מזה, ובאותה נשימה דומים מאד זה לזה.
- כמה קל לשמח ילדים!
- כמה לא תמיד קל להיות ילד.
- ערבות הדדית זה לא מושג גבוה ומנותק, אלא חי ובועט בין קירות הכיתה.
- רבים מאתנו נוטים לחשוב על ילדים שהם אכזריים אחד כלפי השני,
אני ראיתי הרבה יותר מקרים של קבלה וחמלה וחברות ביניהם.
- סמכות? מוצר שקשה מאד לקנות אותו, אם אתה לא הולך בשביל הנכון!
- צעקות ועונשים – לא עובדים, לא השביל הנכון.
- לרוב הילדים יש חוש צדק פנימי שעובד טוב, אפשר לסמוך על זה.
- יש דרך אחת להגיע לילד – לגייס את שיתוף הפעולה שלו.
שיתוף פעולה של ילד הוא מוצר יקר, אתה צריך לעבוד קשה ונכון כדי להרוויח אותו.
- שיחה עם ילד, מילה טובה, מתן קרדיט, מבט חם, הומור – והלב שלו בידיים שלכם.
- חובת ההוכחה היא כל הזמן עלינו המבוגרים.
- איזו הוכחה? שנמלא את הצד שלנו בהסכם הגלוי או הסמוי בינינו לבינם.
- איזו עוד הוכחה? שאנחנו אוהבים אותם ואכפת לנו באמת – מהם!
- לאף אחד לא ממש אכפת שמלוכלך בכיתה, בחצר, שמבולגן...
בטח לא לילדים וגם לא למורים. אישית, זה הטריף אותי.
- הכיתות מלאות במשחקי קופסא והילדים ממש אוהבים להשתמש בהם.
- הפריט הכי מבוקש בבית ספר הוא: .....כדור.
- ויש גם חלקים פחות נעימים בילדים של 2018 :
- הם ישירים עד כאב, בלי עכבות.
- יש להם ידע עולם נרחב, אבל הרבה פחות ידע והצלחה בכל מה שקשור למילים, אוצר מילים, יכולת ביטוי בדיבור או בכתיבה.
- זה שאתה מבוגר והם ("רק") ילדים, לא מהווה פונקציה במשוואה הזאת.
אין יראה, כבוד, נימוס – חינם.
- כפועל יוצא נקרא ובשפה חופשית נקרא להם – חוצפנים.
- קשה להפתיע אותם, לעניין ולרתק אותם.
- מספר הילדים בכיתה שמקבלים הקלות ועטורים במיני מינים של איבחונים – הוא מדאיג, מטריד ולא ייאמן!!
- ויש את החלקים המצחיקים בהם:
- שאלתי פעם ילד "איזו עונה אתה הכי אוהב" והוא ענה לי "מה? באיזו סדרה??!"
- הם המציאו סטארטאפ חדש, להגדיל את סיכויי הבחירה של המורה במישהו שמצביע:
מצטרפים אל המצביע עוד שניים שלושה שמצביעים לכיוונו, ממש סוג של תמרור שאי אפשר להתעלם ממנו, וזה עובד להם, ועובד עלינו J
- קוביות קרח מהפריזר של חדר המורים? זה בעצם בית חולים נייד.
הכל הן מרפאות! פצעים יבשים ופצעים רטובים, פצע פתוח ופצע סגור, ואפילו לב שבור J
מאד מבוקשות הקוביות.
- ויש את עניין המערכת עצמה:
- אנשים טובים. רוב נשי עם מורה לספורט גברי ואב בית.
- התמודדות יומיומית – קשה!!! מורכבת!!!
- כשמערבים אתכם ההורים – זה הרבה פעמים המוצא האחרון.
- ההתערבות שלכם, היא קריטית!
- נכון, נדרשת מצדכם עבודת אומנות כאן, אבל לעולם "אל תשליכו את התינוק עם המים!"
(במקרה הזה התינוק זה המורים והמערכת או מנגד - הילד).
הצלחה אמתית תהיה רק במקרים של שיתוף פעולה טוב בין הבית לבית ספר.
- הייתם מאמינים שבכל בית ספר יש את האווירה המאד מיוחדת שמאפיינת אותו, ולכל כיתה יש את האווירה וה "אופי" המיוחד שלה? ולעתים השוני הוא בלתי נתפס!!
מה זה אומר??
תסתכלו על המבוגר המשמעותי שמוביל את בית הספר, ועל זה שמוביל את הכיתה, תודו להם אם אתם מרוצים מהמקום שהילד שלכם נמצא בו חלק משמעותי מהיום שלו, תדרשו שינוי אם אתם לא מרוצים. הכל מתחיל ונגמר – בראש.
ממש כמו בבית.
- ויש את המסקנה הכי חשובה:
הכל תלוי בקשר הרגשי שתצליחו ליצור עם הילדים גם במסגרת החינוכית וגם בבית, אהבה וחום ובעיקר "לראות אותם", וגבולות הגיוניים ונושמים - יניעו כל ילד לשתף פעולה.
כי בשביל התנאים האלה – כל ילד מוכן לתת את הכי טוב שלו! ובלי התנאים האלה אף ילד לא באמת יכול לשרוד (רגשית).
זהו.
מקווה שהצלחתי להעביר לכם קצת מהמתרחש, בכיתות ובין המסדרונות.
לאחר עשרה חודשים ומאות שעות בין הילדים של כולנו יצאתי :
נרגשת, מוטרדת, דואגת, עם הרבה שאלות, מבינה את פער הדורות, מכירה יותר את דור הדיגיטל על יתרונותיו וחסרונותיו, ובעיקר מחפשת את התשובות הנכונות לאיך מוצאים את האיזון, ומה הם תפקידיהם הרלוונטיים והעדכניים של המבוגרים האחראיים בחייהם של ילדי עידן המסכים.
ויש גם את המסקנה הכי חשובה:
בסופו של דבר, עם ילדי העידן הדיגיטלי כמו כל הדורות הקודמים להם - הכל תלוי בקשר הרגשי שתצליחו ליצור עם הילדים גם במסגרת החינוכית וגם בבית, אהבה וחום ובעיקר "לראות אותם", וגבולות הגיוניים ונושמים - יניעו כל ילד לשתף פעולה.
כי בשביל התנאים האלה – כל ילד מוכן לתת את הכי טוב שלו! ובלי התנאים האלה אף ילד לא באמת יכול לשרוד (רגשית).