ילד שמציקים לו - איך לעזור?

משקפופר! דמבו! גמד! שמן! חנון!

אלו רק חלק ממאגר מילים אינסופי שילדים משתמשים בהם כדי להכאיב לילדים.

אייי! כמה זה כואב!

בד"כ ילדים נותנים למילים המון כוח, והעלבון נראה להם קשה ובלתי נסבל.

מה צריך ללמד כל ילד בהקשר הזה?

  1. לגלות להם את המטרה של הילד המעליב (ומתי הוא ירגיש שהצליח…): המטרה שלו היא לגרום לילד האחר לכעוס, להתעצבן מאד, להתבלבל, להיעלב!

ולכן, כשאנחנו רוצים לחזק ילד מול מי שמנסה להעליב אותו הטיפ הראשון יהיה: "גם אם נעלבת מאד, אל תראה את זה בהתנהגות שלך, אל תבכה, אל תכעס, אל תרוץ למורה או לגננת לספר."


אז מה כן?




הסוד הוא בתגובה!

אין כעס - אין הצגה, אין עניין, אין מוטיבציה, אין המשך!

כלומר הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מקניטים היא לא להראות להם שהצליחו לפגוע!

כלומר "לפרק אותם מנשקם". איך? הכי פשוט - התעלמות. או התרחקות פיזית מהילד המעליב. לא שמעתי, לא ראיתי ויש לי עיסוקים אחרים מלהיות כאן כרגע.

וכשזה לא אפשרי: 1. תגובה עניינית: "צודקת, אני חנון, מפריע לך?" "בינתיים אני נמוך, אבל אני אגבה"


2.תגובה מצננת: "נו...ו…?" "ככה אתה חושב? אני דווקא לא חושב ככה…!" "נכון, אני שמן, רק עכשיו שמת לב??"


3. הכוח (השלט) נמצא בידיים שלהם. מי יחליט אם תכעס? אתה או הילד המכעיס? אם נשתול בילדים את המחשבה שרק הם יכולים להחליט על ההתנהגות של עצמם, ורק הם יכולים לשלוט בה, נצליח לשחרר אותם מההתניה: "מעליבים אותי אז אני נעלב וכועס ובוכה או מרביץ" (חשוב לקבל את הרגש בכל מקרה! אף אחד לא אוהב שחושפים את חולשותיו, לאף אחד לא נעים להתעמת עם "הפגמים" שבו, ולכן הרגש יהיה בהכרח לא נעים - עלבון, מבוכה, כעס, חוסר אונים, ועדיין כלפי הילד שמנסה לפגוע לא חושפים את הרגשות האלו! זוכרים שזאת בדיוק המטרה שלו?)


בפעילויות שלי עם הילדים אנחנו מדמים שלט פנימי, כזה שהילדים יכולים לשלוט בו, דרכו אנחנו ממחישים שליטה עצמית בהתנהגות שלנו. מעליבים אותי? נכון, אני מרגיש עלבון ועצב ואולי כעס ובדידות, אבל שליטה עצמית בהתנהגות תעזור לי מאד להפחית את המצבים האלו.


כשמישהו מעליב אותי או עושה לי משהו רע

תמיד אני רוצה לתקוע לו בחזרה

להגיד עליו משהו חכם ואיום

שיגמור אותו תיכף על המקום.

אבל דווקא אז כשאני מתחמם

המילים בורחות לי ואני מגמגם

ורק אחרי שהכל עובר,

פתאום אני יודע מה הייתי אומר

(יהודה אטלס)



בזמן אמת וללא אימון מוקדם, יגיבו הילדים כל אחד לפי הרגליו (בכי, אלימות, כעס, שתיקה רועמת), רק תרגול וחזרתיות ישנו את דפוס התגובה אצל הילד, ואפילו נכון לכל ילד לבחור את התגובה שהוא מתחבר אליה יותר בקלות ועליה להתאמן. תהיו אתם, ההורים, המאמנים שלהם, תעשו איתם משחקי סימולציה, שימו לב לשפת הגוף שלהם בזמן שמעליבים אותם, ותעזרו להם להגיע לתגובה אוטומטית חדשה. אגב, מריבות בין האחים גם הן הזדמנות מעולה לתרגול הזה.



מי יתן שלא נדע עלבון אף פעם, אבל אם כן, שנזכור, שהעלבון נוצר כדי להכאיב לנו, ולא נשתף עם זה פעולה. על פרשנות של ילדים את המציאות, והבנת סיטואציות - ואיך אלו קשורות לעלבון, נדון בהמשך.



114 צפיות0 תגובות