"...אה, ענת, אני בכלל לא צריך ללמוד לשכנע!!!"
מנסה לשכנע אותי נער צעיר בן 10, במסגרת שיעור תורת הנאום והשכנוע (דיבייט),
שאני מעבירה בכיתתו.
"באמת?!" אני תמהה בכנות, כי איזה ילד יגיד שהוא לא רוצה ללמוד לשכנע...
מהר הגיע ההסבר:
"אני האח הכי צעיר בבית. יש לי שני אחים יותר גדולים, ואני המלך בבית,
אני מקבל מה שאני רוצה!"
"באמת?" אני שואלת אותו, מחפשת את ההגזמה בדברים שלו "כל מה שאתה רוצה?!
מה, אף פעם לא אמרו לך לא??!"
"אף פעם!!" הוא זורח אלי.
בהמשך השיעור התגלגלה השיחה בכיתה ואחד הילדים סיפר איך הצליח לשכנע את ההורים שלו לקנות לו טאבלט.
בזווית עיני אני קולטת את "הילד – מלך" שאף פעם לא אמרו לו "לא", קופץ וזז בכיסא שלו,
עם יד מורמת "חזק", וכולו רוצה לשתף במשהו.
"קנו לי את האייפד הראשון לפני כמה שנים, והייתי עוד די קטן, ולא זהיר, אז הוא נשבר לי מהר,
אז קנו לי חדש, ו...(חיוך ממזרי) גם הוא נשבר...! (חיוך זורח).
ואז קנו לי עוד אחד, והייתי כבר די גדול (תפנית בעלילה?), אבל אני לא כל כך מתייחס לדברים, אז גם הוא נפל ונשבר...! (חיוך ממזרי זורח)
ו...אני שואלת, מחכה לפאנץ' החינוכי... לא קנו לך יותר...??!
קנו! בטח קנו!! אומר לי הילד, מה...? יש ברירה? אי אפשר בלי אייפד...!
תנו לי רגע לסדר את הכובע של הדרכת הורים על הראש, לשתות מים כדי שלא ייצא שאני מדברת על זה בכעס...ולהגיד לכם:
- אופי של ילד מורכב גם מיסודות גנטיים זה נכון, אבל כל כך הרבה ממנו נקבע ע"י איך שאנחנו ההורים בוחרים להגיב, להתייחס, להתעלם, לעודד, להוקיע וכו'...
- כמה אותו דבר מאותו דבר אתם מוכנים לספוג עד שאתם אומרים די?! והאם סבלנות גדולה היא יתרון או חסרון במקרה זה?
- ילדים מפתחים השקפת עולם על החיים בהתאם לניסיון שלהם, לתקן את זה אח"כ בהסברים ארוכים ומילים יפות הרבה יותר קשה, שלא לומר בלתי אפשרי...תשקיעו את המאמצים יותר בכיוון ניסיון החיים שלהם.